Shemot 5 – שמות ה

1And afterward Moshe and Aharon came, and said unto Paroh, “Thus says  יהוה  Elohei Yisra’el, ‘Let My people go, that they may hold a Khag unto Me in the wilderness.” 2And Paroh said, “Who is  יהוה , that I should hearken unto His voice to let Yisra’el go? I know not  יהוה , and moreover I will not let Yisra’el go.” 3And they said, “The Elohim of the Ivrim has met with us. Let us go, we pray, three days’ journey into the wilderness, and sacrifice unto  יהוה  our Elohim; lest He fall upon us with pestilence, or with the sword.” 4And the king of Mitzrayim said unto them, “Why do you, Moshe and Aharon, cause the people to break loose from their work? Get yourselves unto your burdens.” 5And Paroh said, “Behold, the people of the land are now many, and will you make them rest from their burdens?” 6And the same day Paroh commanded the taskmasters of the people and their officers, saying, 7“You shall no more give the people straw to make brick, as until now. Let them go and gather straw for themselves. 8And the tally of the bricks, which they did make before now, you shall lay upon them; you shall not diminish aught thereof; for they are idle; therefore they cry, saying, ‘Let us go and sacrifice to our Elohim.’ 9Let heavier work be laid upon the men, that they may labor therein; and let them not regard lying words.” 10And the taskmasters of the people went out, and their officers, and they spoke to the people, saying, “Thus says Paroh, ‘I will not give you straw. 11Go yourselves, get straw where you can find it; for nought of your work shall be diminished’.” 12So the people were scattered abroad throughout all the land of Mitzrayim to gather stubble for straw. 13And the taskmasters were urgent, saying, “Fulfill your work, your daily task, as when there was straw.” 14And the officers of B’nei Yisra’el, whom Paroh’s taskmasters had set over them, were beaten, saying, “Why have you not fulfilled your appointed task in making brick both yesterday and today as before now?” 15Then the officers ofB’nei Yisra’el came and cried unto Paroh, saying, “Why do you deal thus with your servants? 16There is no straw given unto your servants, and they say to us, ‘Make brick;’ and, behold, your servants are beaten, but the fault is in your own people.” 17But he said, “You are idle, you are idle; therefore you say, ‘Let us go and sacrifice to  יהוה .’ Go18 therefore now, and work; for there shall no straw be given you, yet shall you deliver the tally of bricks.” 19And the officers of B’nei Yisra’el did see that they were set on mischief, when they said, “You shall not diminish aught from your bricks, your daily task.” 20And they met Moshe and Aharon, who stood in the way as they came forth from Paroh, 21and they said unto them, ” יהוה  look upon you, and judge; because you have made our savor to be abhorred in the eyes of Paroh, and in the eyes of his servants, to put a sword in their hand to slay us.” 22And Moshe returned unto  יהוה , and said, “Adonai, why have You dealt ill with this people? Why is it that You have sent me? 23For since I came to Paroh to speak in Your Name, he has dealt ill with this people; neither have You delivered Your people at all.”

אוְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. בוַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יהוה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יהוה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. גוַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. דוַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. הוַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם. ווַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר, זלֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. חוְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. טתִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. יוַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. יאאַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר. יבוַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. יגוְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. ידוַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם. טווַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. טזתֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ. יזוַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוה . יחוְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. יטוַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. כוַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. כאוַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יהוה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. כבוַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יהוה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. כגוּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.