Shmu’el Bet 14 – שמואל ב פרק יד

1Now Yo’av Ben Tz’ru-Yah perceived that the heart of HaMelekh was toward Avshalom. 2And Yo’av sent to Teko’ah, and fetched from there a wise woman, and said unto her, “I pray, feign yourself to be a mourner, and put on mourning apparel, I pray, do not anoint yourself with oil, but be as a woman that had a long time mourned for the dead; 3and go in to HaMelekh, and speak on this manner unto him.” So Yo’av put the words in her mouth. 

4And when the woman of Teko’ah spoke to HaMelekh, she fell on her face to the ground, and prostrated herself, and said, “Help, O Melekh.” 5And HaMelekh said unto her, “What ails you?” And she answered, “Of a truth I am a widow, my husband being dead. 6And your handmaid had two sons, and the two of them strove together in the field, and there was none to part them, but the one smote the other, and killed him. 7And, behold, the whole family is risen against your handmaid, and they said, ‘Deliver him that smote his brother, that we may kill him for the life of his brother whom he slew, and so destroy the heir also.’ Thus will they quench my coal which is left, and will leave to my husband neither name nor remainder upon the face of the earth.”

8And HaMelekh said unto the woman, “Go to your house, and I will give charge concerning you.” 9And the woman of Teko’ah said unto HaMelekh, “My Adon, O Melekh, the iniquity be on me, and on my father’s house; and HaMelekh and his throne be guiltless.” 10And HaMelekh said, “Whoever says aught unto you, bring him to me, and he shall not touch you any more.” 11Then said she, “I pray, let HaMelekh remember  יהוה  your Elohim, that the avenger of blood destroy not any more, lest they destroy my son.” And he said, “As  יהוה  lives, there shall not one hair of your son fall to the earth.” 12Then the woman said, “Let your handmaid, I pray, speak a word unto my Adon HaMelekh.” And he said, “Say on.”  13And the woman said, “Why, then, have you devised such a thing against the people of Elohim? For in speaking this word HaMelekh is as one that is guilty, in that HaMelekh does not fetch home again his banished one. 14For we must die, and are as water spilt on the ground, which cannot be gathered up again; neither does Elohim respect any person; but let him devise means, that he that is banished be not an outcast from him. 15Now therefore seeing that I am come to speak this word unto my Adon HaMelekh, it is because the people have made me afraid; and your handmaid said, ‘I will now speak unto HaMelekh; it may be that HaMelekh will perform the request of his servant. 16For HaMelekh will hear, to deliver his servant out of the hand of the man that would destroy me and my son together out of the inheritance of Elohim.’ 17Then your handmaid said, ‘Let, I pray, the word of my Adon HaMelekh be for my comfort; for as a messenger of Elohim, so is my Adon HaMelekh to discern good and bad;’ and  יהוה  your Elohim be with you.”

18Then HaMelekh answered and said unto the woman, “Hide not from me, I pray, aught that I shall ask you.” And the woman said, “Let my Adon HaMelekh now speak.” 19And HaMelekh said, “Is the hand of Yo’av with you in all this?” And the woman answered and said, “As your soul lives, my Adon HaMelekh, none can turn to the right hand or to the left from aught that my Adon HaMelekh has spoken; for your servant Yo’av, he bade me, and he put all these words in the mouth of your handmaid; 20to change the face of the matter has your servant Yo’av done this thing; and my Adon is wise, according to the wisdom of a messenger of Elohim, to know all things that are in the earth.” 

21And HaMelekh said unto Yo’av, “Behold now, I have granted this request; go therefore, bring the young man Avshalom back.” 22And Yo’av fell to the ground on his face, and prostrated himself, and blessed HaMelekh; and Yo’av said, “Today your servant knows that I have found favor in your sight, my Adon, O Melekh, in that HaMelekh has performed the request of your servant.” 23So Yo’av arose and went to Geshur, and brought Avshalom to Yerushalayim.  24And HaMelekh said, “Let him turn to his own house, but let him not see my face.” So Avshalom turned to his own house, and saw not the face of HaMelekh. 

25Now in all Yisra’el there was none to be so much praised as Avshalom for his beauty; from the  sole of his foot even to the crown of his head there was no blemish in him. 26And when he polled his head–now it was at every year’s end that he polled it; because the hair was heavy on him, therefore he polled it–he weighed the hair of his head at two hundred shekels, after the weight of HaMelekh. 27And unto Avshalom there were born three sons, and one daughter, whose name was Tamar; she was a woman of a fair countenance.

28And Avshalom dwelt two full years in Yerushalayim; and he saw not the face of HaMelekh. 29Then Avshalom sent for Yo’av, to send him to HaMelekh; but he would not come to him; and he sent again a second time, but he would not come. 30Therefore he said unto his servants, “See, Yo’av’s field is near mine, and he has barley there; go and set it on fire.” And Avshalom’s servants set the field on fire.

31Then Yo’av arose, and came to Avshalom unto his house, and said unto him, “Why have your servants set my field on fire?” 32And Avshalom answered Yo’av, “Behold, I sent unto you, saying, ‘Come here, that I may send you to HaMelekh, to say,  ‘Why am I come from Geshur?’  It was better for me to be there still; now therefore let me see the face of HaMelekh; and if there is iniquity in me, let him kill me.” 33So Yo’av came to HaMelekh, and told him; and when he had called for Avshalom, he came to HaMelekh, and bowed himself on his face to the ground before HaMelekh; and HaMelekh kissed Avshalom. 

אוַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה: כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם. בוַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת. גֿוּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ.

דוַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית  אֶל  הַמֶּלֶךְ  וַתִּפֹּל  עַל  אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. הוַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ; וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי. ווּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. זוְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום (שִׂים) לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

חוַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ; וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ. טוַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָו‍ֹן וְעַל בֵּית אָבִי; וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי. יוַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ. יאוַתֹּאמֶר יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ מהרבית (מֵהַרְבַּת) גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי; וַיֹּאמֶר חַי יהוה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה. יבוַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר; וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי. יגוַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים; וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ. ידכִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ; וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. טווְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם; וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ. טזכִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים. יזוַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנֻחָה: כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיהוה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ.

יחוַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. יטוַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת; וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כלְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.

כאוַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם. כבוַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו (עַבְדֶּךָ). כגוַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה; וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם. כדוַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה; וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. 

כהוּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. כווּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. כזוַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר; הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.

כחוַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. כטוַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו; וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא. לוַיֹּאמֶר  אֶל  עֲבָדָיו  רְאוּ  חֶלְקַת יוֹאָב אֶל  יָדִי  וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים  לְכוּ  והוצתיה (וְהַצִּיתוּהָ) בָאֵשׁ; וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ.

לאוַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ. לבוַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם; וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָו‍ֹן וֶהֱמִתָנִי. לגוַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ; וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם.