1And David fled from Nayot in Ramah, and came and said before Yehonatan, “What have I done? What is my iniquity? And what is my sin before your father, that he seeks my life?” 2And he said unto him, “Far from it; you shall not die; behold, my father does nothing either great or small, but that he discloses it unto me; and why should my father hide this thing from me? It is not so.” 3And David swore moreover, and said, “Your father knows well that I have found favor in your eyes; and he says, ‘Let not Yehonatan know this, lest he be grieved’; but truly, as יהוה lives, and as your soul lives, there is but a step between me and Mavet.” 4Then said Yehonatan unto David, “What does your soul desire, that I should do it for you?”
5And David said unto Yehonatan, “Behold, tomorrow is the khodesh, when I should sit with HaMelekh to eat; so let me go, that I may hide myself in the field unto the third day at evening. 6If your father misses me at all, then say, ‘David earnestly asked leave of me that he might run to Beit Lekhem, his city; for it is the yearly sacrifice there for all the family.’ 7If he says thus, ‘It is well,’ your servant shall have shalom; but if he is wroth, then know that evil is determined by him. 8Therefore deal kindly with your servant; for you have brought your servant into a covenant of יהוה with you; but if there is in me iniquity, slay me yourself; for why should you bring me to your father?”
9And Yehonatan said, “Far be it from you; for if I should at all know that evil were determined by my father to come upon you, then would not I tell it to you? 10Then said David to Yehonatan, “Who shall tell me if by chance your father answers you roughly?” 11And Yehonatan said unto David, “Come and let us go out into the field.” And they went out both of them into the field. 12And Yehonatan said unto David, ” יהוה Elohei Yisra’el, when I have sounded my father about this time tomorrow, or the third day, behold, if there is good toward David, shall I not then send unto you, and disclose it unto you? 13 יהוה do so to Yehonatan, and more also, should it please my father to do you evil, if I disclose it not unto you, and send you away, that you may go in shalom; and יהוה be with you, as He has been with my father. 14And you shall not only while yet I live show me the kindness of יהוה , that I die not; 15but also you shall not cut off your kindness from my house forever; no, not when יהוה has cut off the enemies of David every one from the face of the earth.” 16So Yehonatan made a covenant with Beit David, ” יהוה even require it at the hand of David’s enemies.” 17And Yehonatan caused David to swear again, for the love that he had to him; for he loved him as he loved his own soul. 18And Yehonatan said unto him, “Tomorrow is the khodesh; and you will be missed, your seat will be empty. 19And in the third day you shall hide yourself well, and come to the place where you did hide yourself in the day of work, and shall remain by the stone Ezel. 20And I will shoot three arrows toward the side, as though I shot at a mark. 21And, behold, I will send the lad, ‘Go, find the arrows’. If I say unto the lad, ‘Behold, the arrows are on this side of you’, take them, and come; for there is shalom to you and no hurt, as יהוה lives. 22But if I say this unto the boy, ‘Behold, the arrows are beyond you’, go your way; for יהוה has sent you away. 23And as touching the matter which I and you have spoken of, behold, יהוה is between me and you forever.” 24So David hid himself in the field; and when the khodesh was come, HaMelekh sat him down to the meal to eat. 25And HaMelekh sat upon his seat, as at other times, even upon the seat by the wall; and Yehonatan stood up, and Avner sat by Sha’ul’s side; but David’s place was empty. 26Nevertheless Sha’ul spoke not any thing that day; for he thought, “Something has befallen him, he is unclean; surely he is not clean.” 27And it came to pass on the morrow after the khodesh, which was the second day, that David’s place was empty; and Sha’ul said unto Yehonatan his son, “Why does the son of Yishai not come to the meal, neither yesterday, nor today?” 28And Yehonatan answered Sha’ul, “David earnestly asked leave of me to go to Beit Lekhem; 29and he said, ‘Let me go, I pray; for our family has a sacrifice in the city; and my brother, he has commanded me; and now, if I have found favor in your eyes, let me get away, I pray, and see my brethren’. Therefore he is not come unto the table of HaMelekh.”
30Then Sha’ul’s anger was kindled against Yehonatan, and he said unto him, “You son of perverse rebellion, do not I know that you have chosen the son of Yishai to your own shame, and unto the shame of your mother’s nakedness? 31For as long as the son of Yishai lives upon the earth, you shall not be established, nor your kingdom. Therefore now send and fetch him unto me, for he deserves to die.” 32And Yehonatan answered Sha’ul his father, and said unto him, “Why should he be put to death? What has he done?” 33And Sha’ul cast his spear at him to smite him; whereby Yehonatan knew that it was determined of his father to put David to death.
34So Yehonatan arose from the table in fierce anger, and did eat no food the second day of the khodesh; for he was grieved for David, and because his father had put him to shame. 35And it came to pass in the morning, that Yehonatan went out into the field at the time appointed with David, and a little lad with him. 36And he said unto his lad, “Run, find now the arrows which I shoot.” And as the lad ran, he shot an arrow beyond him. 37And when the lad was come to the place of the arrow which Yehonatan had shot, Yehonatan cried after the lad, and said, “Is not the arrow beyond you?” 38And Yehonatan cried after the lad, “Make speed, hasten, stay not.” And Yehonatan’s lad gathered up the arrows, and came to his master. 39But the lad knew not any thing; only Yehonatan and David knew the matter.
40And Yehonatan gave his weapons unto his lad, and said unto him, “Go, carry them to the city.” 41And as soon as the lad was gone, David arose out of a place toward the South, and fell on his face to the ground, and bowed down three times; and they kissed one another, and wept one with another, until David exceeded. 42And Yehonatan said to David, “Go in shalom, forasmuch as we have sworn both of us in the Name of יהוה , saying: יהוה shall be between me and you, and between my seed and your seed, forever.”
אוַיִּבְרַח דָּוִד מנוות (מִנָּיוֹת) בָּרָמָה; וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. בוַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לו עשה (לֹא יַעֲשֶׂה) אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי; וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת. גוַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב; וְאוּלָם חַי יהוה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת. דוַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.
הוַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל; וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית. ואִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ: וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה. זאִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ; וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ. חוְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית יהוה הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ; וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי.
טוַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ: כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ. יוַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי; אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה. יאוַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה; וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה. יבוַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ. יגכֹּה יַעֲשֶׂה יהוה לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם; וִיהִי יהוה עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי. ידוְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי; וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יהוה וְלֹא אָמוּת. טווְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם; וְלֹא בְּהַכְרִת יהוה אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. טזוַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד; וּבִקֵּשׁ יהוה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד. יזוַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ: כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ. יחוַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. יטוְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה; וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל. כוַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה. כאוְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים: אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי יהוה . כבוְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יהוה . כגוְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה: הִנֵּה יהוה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם. כדוַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה; וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על (אֶל) הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל. כהוַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל; וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד. כווְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר. כזוַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם. כחוַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל: נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם. כטוַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי; עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ.
לוַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. לאכִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא. לבוַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה. לגוַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ; וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד.
לדוַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף; וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו. להוַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד; וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ. לווַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה; הַנַּעַר רָץ וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ. לזוַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן; וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה. לחוַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד; וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת החצי (הַחִצִּים) וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו. לטוְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה; אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר.
מוַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר. מאהַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים; וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל. מבוַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יהוה לֵאמֹר יהוה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.
D'var יהוה , The Word of יהוה 