1And David said in his heart, “I shall now be swept away one day by the hand of Sha’ul; there is nothing better for me than that I should escape into the land of the P’lishtim; and Sha’ul will despair of me, to seek me any more in all the borders of Yisra’el; so shall I escape out of his hand.” 2And David arose, and passed over, he and the six hundred men that were with him, unto Akhish Ben Ma’okh, king of Gat. 3And David dwelt with Akhish at Gat, he and his men, every man with his household, even David with his two wives, Akhino’am HaYizreilit and Aviga’il HaKarmelit, Naval’s wife. 4And it was told Sha’ul that David was fled to Gat; and he sought no more again for him.
5And David said unto Akhish, “If now I have found favor in your eyes, let them give me a place in one of the cities in the country, that I may dwell there; for why should your servant dwell in the royal city with you?” 6Then Akhish gave him Tziklag that day; therefore Tziklag belongs unto the kings of Yehudah unto this day.
7And the number of the days that David dwelt in the country of the P’lishtim was a full year and four months. 8And David and his men went up, and made a raid upon the Geshuri, and the Gizri, and the Amaleki; for those were the inhabitants of the land, who were of old, as you go to Shur, even unto the land of Mitzrayim. 9And David smote the land, and left neither man nor woman alive, and took away the sheep, and the oxen, and the donkeys, and the camels, and the apparel. And he returned, and came to Akhish. 10And Akhish said, “Why have you made a raid today?’ And David said, “Against the South of Yehudah, and against the South of the Yerakhmeli, and against the South of the Keini.” 11And David left neither man nor woman alive, to bring them to Gat, saying, “Lest they should tell on us, saying, ‘So did David, and so has been his manner all the while he has dwelt in the country of the P’lishtim’.” 12And Akhish believed David, saying, “He has made his people Yisra’el utterly to abhor him; therefore he shall be my servant forever.”
אוַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל; אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ. בוַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ: אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת. גוַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו אִישׁ וּבֵיתוֹ: דָּוִד וּשְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית. דוַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת; וְלֹא יוסף (יָסַף) עוֹד לְבַקְשׁוֹ.
הוַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה וְאֵשְׁבָה שָּׁם; וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ. ווַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת צִקְלָג; לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
זוַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. חוַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי והגרזי (וְהַגִּזְרִי) וְהָעֲמָלֵקִי: כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם. טוְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה; וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ. יוַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם; וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי. יאוְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר: כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים. יבוַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר: הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם.
D'var יהוה , The Word of יהוה 